הבלבול בעניין זה מקורו בתצפיות על שני מבני מכ"מ שהוקמו על ידי ארצות הברית בגרינלד, בתקופת המלחמה הקרה. תצלומים מעידים, שהמבנים נקברים לאיטם בשלג. התצפיות האנקדוטליות האלה הובילו כמה ממכחישי ההתחממות לטעון שכמות הקרח בגרינלנד, בכללותה, גדלה. כמו במקרים אחרים, הדרך הטובה ביותר להבין את המצב לאשורו הוא באמצעות בחינת ממצאי המחקר המדעי הבוחן את מאזן מסת הקרח בגרינלנד.
המחקר העדכני מראה, שמסת הקרח בגרינלנד יורדת בקצב מהיר (תמונה 1), ושהירידה הזו הואצה מאז שנת 2000.

תמונה 1: שערוכים של מאזן הקרח בגרינלנד מאז 1950 באמצעות שלוש שיטות שונות (ג'יאנג 2010). שיטות השערוך מתוארות כאן.

נתונים שמקורם במגוון שיטות מדידה מלמדים, שמסת הקרח בגרינלנד פוחתת בקצב גובר והולך (וליקוניה 2009). עדויות נוספות מראות שהירידה בכמות הקרח, שעד כה התרכזה באזורים הדרומיים והדרום מערביים, מתפשטת לחלק הצפון-מערבי של כיפת הקרח (קאן ושותפיו 2010).

בקווי רוחב גבוהים נצפו, אמנם, כמה מקרים של הצטברות קרח, אך בקווי הרוחב הנמוכים כמות הקרח קטנה בקצב מהיר (וואוטרס 2008). קרחונים ניתקים מכיפת הקרח לאורך קו החוף ושטים אל האוקיינוס בקצב מהיר הרבה יותר מזה של ההצטברות הנצפית בראש כיפת הקרח (ריגנוט וקנגרטנם 2006).

לסיכום, כמות הקרח בגרינלנד יורדת במהירות לאורך החופים, וזרמי קרח מהירים דוחפים עוד ועוד קרח אל האוקיינוס. הכמות המתנתקת מגרינלנד באמצעות המנגנון הזה גדולה הרבה יותר מזו המצטברת במרכז כיפת הקרח. מידע נוסף על המנגנונים באמצעות מאבדת גרינלנד ממסת הקרח שלה ניתן למצוא כאן.